אני אמא, לא מושלמת.

רחוקה משם למען האמת. אני לא מאמינה שיש דבר כזה הורה מושלם כי החיים בגדול הם לא מושלמים וכי הילדים שלנו זקוקים לראות מול העיניים הורים שהם בני אדם, אותנטיים, אנושיים ומתמודדים כמו כולם, עם החלקים הקשים והמאתגרים של החיים. רק ככה הם ירכשו כלים להתמודד בעצמם. 

הורות מביאה איתה קשת שלמה של רגשות שלפעמים אפילו לא ידענו שקיימים בתוכנו. אנחנו רגילים לחיות את חיינו, לספק את הצרכים שלנו, להישאר קרוב לכל מה שעושה לנו טוב ולהתרחק ככל האפשר ממה שמפעיל אותנו, או מקשה עלינו. והנה פתאום מצטרפים אלינו בני אדם קטנים שהם כל עולמנו מצד אחד, ומצד שני מעמידים אותנו לפעמים בסיטואציות שמוציאות מאיתנו את כל האוטומטים החבויים, ואז התגובות שלנו מלוות בכעס ורגשות גדולים שלפעמים בואו נודה, מצליחים להפתיע אפילו אותנו. 

כעסים ורגשות גדולים הם חלק בלתי נפרד ממערכות יחסים ולכן הם גם יהיו חלק מהבית שלנו אם נרצה או לא נרצה.

אבל יש הבדל עצום בין מצב שבו אנחנו מנהלים את הכעסים בצורה נכונה ובריאה, לבין מצב שבו הכעסים מנהלים אותנו. כשאנחנו נותנים לכעסים לנהל אותנו, הם הופכים להיות המרכז של הבית. האווירה המשפחתית והיום יום שלנו נצבעים באנרגיות של מאבקים בלתי פוסקים, של מתח, עצבים ותחושה שאירועים קשים רק מסלימים ומחריפים מרגע לרגע. הבית הופך למקום שלא כיף להיות בו ואנחנו הולכים לישון בלילה עם רגשות אשמה ותחושה רעה. 

כשאנחנו מנהלים את הכעסים מתוך מודעות ומחשבה, אנחנו מצליחים לחיות בשלום לצידם. אנחנו מצד אחד מעבירים את המסר, שבבית שלנו מותר לכעוס, שאין דבר כזה רגש שלילי, ושכל קשת הרגשות מקובלת ומהווה חלק מהחיים. ומצד שני, אנחנו מלמדים את עצמנו ואת הילדים שלנו להתמודד עם כעס בצורה  בריאה ובטוחה, להכיר את עצמנו, לעזור לעצמנו וכפועל יוצא מזה גם לחוות הפחתה בתדירות האירועים ובעוצמות שלהם. 

במצב כזה, הכעס מקבל מקום שפוי ומבוקר בחיינו ובאווירה המשפחתית שלנו ולא צובע את כולה, מה שמאפשר לנו לשמור על הבית שלנו כמקום שנעים וכיף להיות בו, מקום מעצים ומלמד שנותן ביטחון ואהבה.